נושאי מחקר
הצלת יהודי דנמרק בתרבות הזכרון בישראל
חנוכת כיכר דניה בבית הכרם בירושלים, ינואר 1962
סיפור הצלתם של מעל לשבעת אלפים יהודי דנמרק באוקטובר 1943 הוא אחד המיתוסים היציבים בזיכרון השואה בישראל, ואיתו סירות הדיג שהפכו לסמל של אותה הצלה מאורגנת, שבעזרתן הוברחו היהודים לשוודיה הניטרלית. עם זאת, מאז שנות ה־40 של המאה העשרים ועד היום חלו שינויים ניכרים בתרבות זיכרון השואה בישראל, ואלו עיצבו מחדש את היחס לעם הדני, ללוחמי המחתרת שלו ולניצולים עצמם. בחינת ההקשר ההיסטורי הרחב והמשתנה של הצלת יהודי דנמרק על רקע עיצובם של אתוסים לאומיים, והאופנים שבו שימש המיתוס לגישור בין העבר להווה ובין אֵימי השואה למוסריות המצילים, מציגים את התרומה של המיתוס לעיצוב הזהות הלאומית של החברה הישראלית.
להרחבה
קרן-כרמל, אורנה (2019),"האמת האפורה: הצלת יהודי דנמרק בתרבות הזכרון בישראל",זמנים 141, עמ' 64-75
יחסי ישראל-שוודיה
ראש ממשלת שוודיה ארלנדר בפגישה עם בן-גוריון בלשכתו בירושלים, מרץ 1962
התפיסה הרווחת מציגה את היחסים בין שוודיה לישראל כמצוינים עד למשבר שפקד אותם בשנות ה-70 של המאה העשרים, בעקבות עליית כוחו של העולם הערבי, ומאז כמעורערים ולא יציבים. אולם בפועל, מערכת היחסים בין המדינות ידעה טלטלות ואתגרים לא פשוטים כבר מאז קום המדינה, בין היתר בעקבות ההתנקשות במתווך האו"ם השוודי הרוזן פולקה ברנדוט, ההצטרפות של ישראל למבצע סיני ב-1956, והשלכות מלחמת ששת הימים ב-1967.
אז מה בכל זאת השתנה בשנות ה-70? במשך שלושת העשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל נרקמו בין בכירים באיגודים המקצועיים ובתנועות העבודה בשוודיה ובישראל יחסי עבודה – ובעקבותיהם גם יחסים אישיים – קרובים מאד, והם אלה שהצליחו לצמצם את המחלוקות שנתגלעו בין הדרגים הפוליטיים של המדינות. היחסים שהתפתחו בין הדרג המקצועי של שתי המדינות, ולאו דווקא אלה הפוליטיים, הם שעיצבו את מערכת היחסים המיוחדת בין המדינות. בשנות ה-70 ירדה קרנן של תנועות העבודה, בישראל כמו גם ברחבי העולם, עובדה שהובילה לדרדור מתמשך במערכת היחסים בין שוודיה לישראל.
להרחבה
ישראל וסקנדינביה: ראשית היחסים (פרדס, 2021)
שיתופי פעולה ישראל-סקנדינביה
ראש ממשלת נורווגיה איינר גרהרדסן בביקור במכון האפרו-אסיאני בתל-אביב, נובמבר 1961
שיתופי פעולה רבים ומגוונים התקיימו לאורך השנים בין ישראל לבין שוודיה, דנמרק ונורווגיה. ראש הממשלה הראשון של ישראל, דוד בן גוריון, זיהה כבר בשלב מוקדם את הדמיון בין ישראל לבין מדינות סקנדינביה, וניסה במשך כעשור לצרף את ישראל לגוש הניטרלי הנורדי ובכך להפוך לחלק מהקהילה הבטחונית של ארצות הצפון. שיתוף פעולה ישראלי-שוודי ארוך טווח נוסף התקיים בתחום הסיוע הבינלאומי: 'מרכז כרמל' שבחיפה נוסד ב-1961 על ידי שלוש נשים, אינגה תורסון, גולדה מאיר ומינה בן-צבי, והעניק הכשרה מגוונת לא רק לאלפי נשים מאפריקה אלא גם לעובדי סיוע סקנדינבים טרם נסיעתם ליבשת הדרומית. אפילו בתחום החינוך, בימי ראשית המדינה, הורגשה השפעה דנית, כאשר עקרונות החינוך של הפילוסוף הדני נ. פ. ס. גרונדוויג התממשו ב'בית המדרש למורי עם' שהקים מרטין בובר ב-1949, במטרה להכשיר מורים לחינוך מבוגרים למאות אלפי העולים שהגיעו למדינה בשנים הראשונות לאחר הקמתה.
להרחבה
המודל הנורדי
המודל הנורדי וישראל
בשנות ה-30 של המאה העשרים, בנסיון להתמודד עם המשבר הכלכלי החריף שפרץ, בחרו רוב מדינות אירופה במפלגות קיצון לשלטון - משני הקטבים של הקשת הפוליטית. לעומתן, במדינות הנורדיות (שוודיה, דנמרק, נורבגיה, פינלנד ואיסלנד – שעדיין היתה חלק מדנמרק באותה עת), התעצבה באותן שנים גישת ביניים, 'הדרך השלישית', אשר מיקמה עצמה באמצע בין הקפיטליזם לבין הקומוניזם. לימים זכתה גישה זו להפוך לחלק מן המודל הנורדי שכולל שלל מאפיינים ייחודיים מתחומים מגוונים: מדיניות רווחה מקיפה, דמוקרטיזציה של החברה, השכלת מבוגרים (Life Long Learning), חתירה לשוויון מגדרי ומעמדי, ומנגנון קבלת החלטות על סמך פשרות פוליטיות ששואף לקונצנזוס כלל-מפלגתי. למרות שלאורך השנים חשפה ההתמודדות של המודל הנורדי עם מגוון אתגרים, לאומיים וגלובליים, את חולשותיו, הרי שהוא עדיין נחשב לאחד המצליחים בעולם על-פי המדדים של מדינות ה-OECD.
להרחבה